רוכבים את ישראל: מים לי-ם חלק א'

הסצינה - שש וחצי בבוקר במושב משמר איילון. מאחורי ארבע שעות שינה. אני יושב ומסתכל על שני עצים מתחבקים בחניה של המושב וחושב על הטיול שמצפה לנו היום. בסה"כ 70 קילומטר, מה הבעיה? רכבתי 80 קילומטר רק יומיים לפני.


ככה נראית אהבה

שי מגיע ואנחנו מעמיסים את האופניים שלי למכוניתו ועוזבים חזרה לת"א. הפעם הבאה שנראה את המכונית שלי יהיה על אופניים שמונה שעות אחרי. אנחנו מגיעים לרידינג בסביבות שבע וחצי בבוקר ומתחילים ברכיבה במזג אוויר מעונן מאוד. הטיול מתחיל ברכיבה בשבילי פארק הירקון הזורמים והמוכרים עד שמגיעים לסופם ולכניסה הקטנה שמובילה להתחלה של רכיבת השטח באזור רמת החייל. בשלב זה היינו מחוממים והתחלנו להגביר מהירות. המצב של השטח היה בוצי מאוד אבל רכיב, מה שאומר שלא היה לנו תירוץ לחזור חזרה וגם שדי מהר אני ואופניי התכסינו בשכבת בוץ נפלאה.

אחרי שעקבנו אחרי שביל ישראל, ובמקומות מסויימים סללנו

שביל משלנו הגענו להפסקה הראשונה שלנו - בריכת הנופרים. אני חושב שמכל הרכיבות, הרכיבה הזאת התאפיינה באוכל הכי טעים וטוב שכך. בתפריט היו קישים ומקלות גבינה ממאפיית לחמים, מקום נפלא שיתרונו הגדול הוא שהוא פתוח 24 שעות בימי חול, מה שאומר שהקישים היו עוד חמימים. אין ספק שזה מוסיף למוטיבציה ולמרות שמזג האוויר עדיין היה אפור, מצב רוחנו היה שמח בידיעתנו שבערך שליש מהטיול מאחורינו. המשכנו בנסיעה שלנו לכיוון דרום לאורך מסילת הרכבת באזור ראש העין, עוקבים אחרי מסלול ה-GPS שסיפקו לנו חברינו בקק"ל. לעקוב אחרי מסלול שאף פעם לא נסעת בו יכול להיות די מבלבל. מי שיסתכל ב-GPX למטה יראה שיש כמה מקומות בהם התברברנו, חיפשנו "קיצורי דרך" ולפעמים, רק לפעמים, המסלול עצמו לא מתאים עם המציאות.

המסלול מתאים גם לטריאתלונים

אני חושב שבשלב זה נעבור להגיגים פילוסופיים על המסלול הזה. אני חושב שמכל הטיולים שעשיתי הוא היה הכי מגוון מבחינת נופיו. התחלנו בנוף אורבני, מה שמהר התחלף לשטח בוצי קצת באזור המרכז (שזה עדיין די באמצע העיר) לאט לאט התרחקנו והגענו למחוזות נרחקים כמו ראש העין, מקום שלפחות עפ"י הרעשים שהגיעו אלינו על השביל מלא במטווחים ומכוניות משטרה. אחרי זה הגענו ליערות באזור אלעד ולבסוף בן שמן, מקומות שקטים שנותנים לך הרגשה שאתה היחיד בעולם (במיוחד בשישי אחה"צ כשכל שאר הרוכבים כבר התרוקנו משם).

את השקט אי אפשר להעביר דרך האינטרנט

נחזור למסלול - הגענו לאלעד, מקום שנראה נחמד ביותר ופנינו לשביל צר לאורך הכביש שנראה די שומם והוביל אותנו ליער קולה, ההתחלה של הסוף. הדרך התחילה להתעקם למעלה והטיפוס נהיה קשה יותר ויותר. כשאני מסתכל על המפה זה נראה כאילו המרחק די קצר אבל זכרוני מספר על התלאות שבעליות בין אלעד לשוהם - עליות על אבנים, בזוויות מפחידות ובעיקר הרבה דרדרת.

כך עברנו לנו את שוהם והגענו ליער בן שמן, החלק האחרון של הנסיעה. בנקודה זאת הכוחות שלנו היה מרוקנים והמוטיבציה היחידה שלנו לפדל הייתה שלא רצינו למות איפשהו באמצע היער ושעדר כבשים יאכל את גופותינו. ביער בן שמן הייתה גם ההפסקה האחרונה שלנו שבה סיימנו את המטעמים ובעיקר ניסינו להבין איך מגיעים לנקודת הסיום כמה שיותר מהר. אני עדיין לא יודע איך הגענו לבסוף לאוטו. אני חושב שהמוח שלי הפסיק ליצור זכרונות חדשים בחצי שעה האחרונה של הטיול כדי לשמר אנרגיה.